תנאים סוציאליים בעידן החדש
כשהעיצוב האנושי מגיע לעסק קטן, יכול לקרות שינוי גדול - והכל, לגמרי "במקרה" כיאה לקווי 3.
בעולם שהכל בו הפוך ומעוות, אתמול קלטתי שגם תנאים סוציאליים הם בכלל לא כאלה.
אתר כל זכות (ועוד כמה אתרים ברשת) מפרטים על מה הם תנאים סוציאליים, ככה זה נראה:
ביטוח פנסיוני לעובדים
קופת גמל
קרן השתלמות
דמי הבראה
ימי אבל
חופשה שנתית
תוספת סיכון
חישוב זכויות סוציאליות לעובד המשתכר שכר בסיס ועמלות מכירה
שימו לב שכל אלה הם בעצם סכומי כסף כאלה ואחרים שניתנים לנו בתנאים מאוד מסויימים: מופקדים לחשבון מיוחד שניתן לפדות אותו רק אחרי כך וכך זמן, כסף המושקע באופן קבוע מראש (לא על ידינו), כסף למטרה מסויימת, כסף בעקבות אירוע מסויים.
כלומר, אין כאן שום קשר חברתי, אלא פשוט עוד כסף. אך הכסף הזה מגיע עם תנאים ולא אנחנו קובעים את התנאים האלה.
אין שום קשר בין הרשימה הזו לאנשים שאיתם אנו עובדים, לאווירה החברתית ולתנועה פורה בין הפרט לחברה במסגרת העבודה.
הגישה הזו, בעולם בכלל, גרמה לנו להעריך כסף יותר ממה שאנו מעריכים בני אדם. למדנו לסמוך על כסף שימלא את כל צרכינו ולחשוד בכל אדם אחר, בעיקר כי הוא מהווה תחרות ולא מייצג הזדמנות לשותפות.
כך, האדם והאישה לומדים לראות ב”חבר לעבודה” מתחרה ובמקום להכיר וללמוד לשתף פעולה יחד אנשים עסוקים בעיקר איך הם יכולים “לעקוף” את האחר במירוץ אחר העלאה במשכורת, הבונוס השנתי או הקידום הנכסף.
רוב העבודות האחרות שם בחוץ מבקשות שקודם כל תמלא את משבצת התפקיד, שתתאים את עצמך לעבודה הנדרשת ורק אח”כ, במידה וזה לא מפריע למילוי התפקיד, ויש לך הזמן לכך, אולי תלמד להכיר את האנשים מסביבך. לרוב זו היכרות שטחית, כי אין באמת פנאי לשיח שהוא מעבר ל”סמול טוק” ואם במקרה אתה גרוע בזה (כמוני) אז סיכוי רב שלא תצליח להגיע למשהו משמעותי יותר. כמובן, בכל כלל יש יוצא מן הכלל ואני מתארת כאן מגמה כללית, זה אכן קורה שאנו מצליחים ליצור קשר משמעותי בעבודה, אך זה משהו שקורה “על הדרך” וכמעט במקרה. מעבר לכך, ברוב מקומות העבודה אדם מחוייב להגיע בשעה מסויימת ולהישאר עד שעה מסויים, מצפים ממנו לאכול ולצאת להפסקות בשעה קבועה ולבצע את העבודה באופן מסויים שיעמוד בתקן כזה או אחר. בגדול, רוב מקומות העבודה דורשים רובוט - יצור מכונה שניתן לתכנת לפעול באופן מסויים ורק אח”כ, במידה שאינה גולשת מעבר לגבולות הקבועים מראש, אולי יהיה מקום לראות בך אדם אינדיבידואל עם צרכים שונים מהאחר ודרך ייחודית לבצע פעולות שונות (פשוטות או רגילות ככל שיהיו).
זה נכון שהרבה חברות, גדולות בעיקר, הבינו את חשיבות הרווחה של העובדים שלהן. אז מארגנים ימי גיבוש וכיף ולפעמים אפילו טיולים משותפים לחו”ל, חגיגות ימי הולדת והרמת כוסית חגיגית. אך בהעדרת יצירת קשר אמיתי בין האנשים כל אלה הם טקסים ריקים מתוכן שלא באמת ממלאים את הצורך האנושי בקשר וביטוי אישי.
אתמול, במהלך יום אריזת ירקות קלטתי שכל מי שנמצא כאן, בבית האריזה ברגעים אלה, נמצא כאן כי טוב לו ונעים לו להיות שם. חלק מהאנשים נחשבים כ”עובדים” רגילים- מקבלים שכר על עבודתם, חלקם מתנדבים - מקבלים ירקות בצאתם, חלקם אף משלמים על הירקות שהם לקחו אחרי שעבדו כמה שעות בהתנדבות (!).
כל אחת ואחד מאיתנו עושה את מה שמתאים לו, מה שהוא טוב בו פיזית או מנטלית - לדוגמא להרים ארגזים או לעדכן הזמנות, לקבל את פני הבאים לרכוש במקום או לחשב חשבונות ומספרים אחרים, לבחור לנו מוזיקה מעולה או לצלם סטורי לאיסטוש. כל אחת ואחד מאיתנו תורמים לעבודה המשותפת בדרך ובקצב שמתאים לו ופחות או יותר בזמן שמתאים לו. אנחנו משתפים פעולה יחד למען מטרה משותפת.
מעבר לכך, אנחנו באמת מעריכים אחת את השני, אנחנו יוצרים קשרים משמעותיים, אפילו אם הם רגעיים ומסתיימים ברגע שכל אחד יוצא לדרכו. לכל אחת ואחד מאיתנו יש מקום לביטוי אישי ומתקיים בינינו שיח פורה ועמוק הרבה מעבר למה שצפוי מעבודה “פשוטה” כזו, עבודת איכרים.
בגדול ניתן לסכם את התנאים החברתיים ביום האריזה כך:
האדם בא לפני התפקיד והעבודה היא סוג של תירוץ להיפגש ולבלות זמן מה יחד.
כן, גם לעבודה עצמה יש משמעות והיא ממלאת אותנו תחושה שאנו עושים משהו טוב בעולם:
אנו תומכים בחקלאות אורגנית שמביאה ללקוחות ירקות מעולים וטריים, שגודלו ונארזו בכיף שמחה ואהבה. ההזנה המתרחשת היא בכל הרמות והיא מזינה את כל המעורבים בעסק.
כולם מרוויחים!
האסימון הזה, שנפל לי אתמול, ממלא אותי בתקווה. יש לי אפשרות להיות חלק מעסק שמזין את כל המעורבים בדבר, העובדים, הלקוחות, המתנדבים ועוברי האורח. הזמנה בכל מני רמות, תוך כדי שהוא נבנה ופועל בעזרת אנשים ולא תפקידים. אנו זוכים להגשים מטרה משותפת שתורמת לעולם תוך כדי ביטוי רחב של האנושיות שאנחנו, על כל גווניה. יש לי אפשרות להיות חלק מעסק שבשקט בשקט משנה את המסגרות המוכרות לנו לעבודה ופרנסה ומראה לנו שאפשר אחרת, אפשר להנות, להרוויח ולהיות בני אדם.
ואיך כל זה קשור לעיצוב האנושי?
פשוט, אסטרטגיה וסמכות פנימית.
נתקלתי בגברת דלעת במקרה והיה קליק מידי. מפה לשם נפתחה מפה ועוד אחת והתחלנו לדבר עיצובית וזה תפס. תפסה ההתנסות בעיקר. התנסות בלהמתין למה שמגיע ולהגיב מהסאקרל. כשהיו ימים קשים, בלי עובדי אריזה ומלא סלים, התמודדנו. כשבאו אנשים, נתנו להם להיות. בלי הרבה חוקים, עם המון איפשור לתנועה לקרות מעצמה. והיא קורת.
גברת דלעת ומר קישוא, הידועים גם כאבא ואמא דלעת, או עינת ואייל איצקוביץ, מתנסים בעיצוב כמה שניתן, גם בעסק. זה מורגש. בלי ללמוד על פנטה או BG5, אלא פשוט להתבונן באנשים, אינדבידואלים ובתנועה שלנו.
מורכב, מוטציה בעולם החומר
במשך אלפי שנים החברה האנושית התנהלה בצורה מאוד ברורה בעולם החומר. הפרט היה מקריב את כוח החיים שלו בעבודה לטובת מילוי הצרכים שלו במסגרת השבט. הקולקטיב הפך את התנועה הזו לתעשייה מוסדרת ומאורגנת בחסות צלב התכנון.
כלכלה היא מכלול של פעילות אנושית, הכוללת מחשבה ותכנון, והמכוונת להשגת האמצעים החומריים הדרושים לאדם לצורך קיומו ורווחתו. זאת לאור אילוצים מצביים וקבלת החלטות, לרוב במציאות של אי-ודאות. המחקר הכלכלי מתרכז באופן שבו בני האדם מתמודדים עם תופעת המחסור במשאבים, בין כפרטים ובין כחברה.
ויקיפדיה
כלומר, העקרון הבסיסי המנחה את הכלכלה בימינו הוא מחסור.
בשפת העיצוב האנושי ניתן לקרוא לו צורך - 19. ניתן גם לקרוא לו רצון, גם הוא שער 19 אך שונה מכוח רצון.
עקרון בסיסי נוסף הוא סחר חליפין. ברור לכולנו, שאם אנו רוצים לקבל משהו, אלינו לתת משהו בתמורה. זה טבוע בעצמות שלנו ורובנו כלל לא מעלים בדעתנו אפשרות אחרת. להיפך, אם משהו מעז להעלות אפשרות אחרת אנו מיד מוצאים את הטעות או הפסול בכך. למשל, “מי שלא עובד לפרנסתו הוא פרזיט” זו תפיסה רווחת מאוד.
הקטע הוא שסחר חליפין היא תפיסה מאוד ספציפית של ערוץ הקהילה, 37-40, חלק נכבד מאוד מצלב התכנון המתכנת אותנו עמוקות כבר יותר מ 400 שנה.
גם תנאים סוציאלים הם המצאה של צלב הקהילה, אנרגיה של תמיכה בכל חברי הקהילה בתמורה לעבודה שמושקעת בתוך הקהילה.
אך מכיוון שאנו חיים בעולם מיינד לא עצמי, עולם הפוך ומעוות, התמיכה שעולם זה בנה עבור חברי הקהילה היא לא תמיכה חברתית, אלא תמיכה כספית מוגבלת בתוך מנגנון שליטה בנקאי - פוליטי שאינו תומך בפרט אלא משאיר אותו תלוי במערכת מסועפת ומסורבלת של מיסים, ביטוחים, פנסיות שווקים ומכשירים פיננסיים שונים ומשונים. ואם מי מאיתנו מחליט יום אחד שהוא לא רוצה את התמיכה שהמדינה מספקת (או יותר נכון אומרת שתספק מתישהו בעתיד) ולא רוצה לשלם ביטוח לאומי ומס בריאות, המדינה תעקל לו את חשבון הבנק וכך בעצם תמנע ממנו להשתמש בכסף שלו כרצונו.
מכיוון שמיינד לא יכול לנהל את הגוף, בטח ובטח שלא מיינד לא עצמי, הגוף נהיה חולה. הגוף האישי והקולקטיבי. מכיוון שצלב התכנון עוזב אותנו (לאנחות) כל האנשים החולים שגדלו בידיעה ברורה שהם מקבלים תמיכה בהיותם פרט בחברה, לא יקבלו תמיכה זו. זה לא משנה האם הפרט היה אזרח הגון משלם מיסים שעבד עד גיל פנסיה או פרזיט מסוג כזה או אחר. תדר התמיכה הגלובלי עוזב אותנו ויש לזה השפעה עמוקה הרבה יותר מביטוח לאומי, מיסים וקצבאות.
יש לזה השפעה עמוקה גם במוכנות של הפרט לעבוד למען מטרה גדולה יותר.
המוכנות הזו הולכת ועוזבת אותנו. אנו נכנסים לצלב הפיניקס הישן. צלב מאוד אינדבידואלי שמביא איתו אנרגיה של העצמה עצמית. ההתנייה הגלובלית תהיה - כל אחד עבור עצמו. כבר ניתן לראות זאת ברוח האנושית החדשה. אנשים יותר ויותר לא מוכנים לעבוד קשה מדי, לעבוד בעבודה שהם לא אוהבים, לשלם מיסים ולתת לגוף כזה או אחר לשלוט בכסף שלהם. דוגמא נהדרת תוכלו לשמוע כאן:
כמובן שגם לתדר החדש הזה יש ביטוי עצמי וביטוי לא עצמי.
התעסקות בהעצמה אישית יכולה להיות אנוכיות חשוכה ואגוצנטרית שבה האינדיבידואל יהיה מוכן לדרוך על הכל וכולם בדרך להגשמת רצונו. זה בדרך כלל הביטוי של לא עצמי - ניסיון שליטה נרקסיסטי (שמתם לב שהתופעה הזו נהיית שכיחה יותר ויותר?) המרוכז אך ורק בעצמו, במיינד הלא עצמי, כן?
אל דאגה, יש לי תקווה לאנושות. אמנם נצטרך להתאזר בהרבה סבלנות וככל הנראה שלא נראה את פירות עמלנו בימינו אנו, אך אני רואה היתכנות טובה לאנושות להשאיר מאחוריה את המיינד. בעיקר כי זה לא יעבוד יותר.
הקשר בין 19 ל49 ניתק. ניתוק זה לא מאפשר יותר למיינד לנגן על הדחף לצורך על מנת לשלוט. בכלל, כל נושא השליטה יורד מהפרק עבורנו. רא הציג זאת בצורה ברורה כשאמר ששליטה בעולם החומר היא העסק של אדם השבעה מרכזים, אדם התשעה מרכזים ילמד לנווט בעולם החומר. שליטה היא מנגנון שבטי. העצמה היא מנגנון אינבידואלי.
בצלב הפיניקס הישן, הרוח האנושית 55 היא הדרך החדשה עבור התודעה.
המסע בעידן החדש הזה מתחיל מ 55.6 - אנוכיות, אך מסתיים ב 55.1 - שיתוף פעולה. כך שיש לנו דרך ארוכה ללכת, אורך של כ400 שנה. זה המסע של התודעה ואבולוציה לא קורת ביום אחד. עבורי, לראות את התמונה בפרספקטיבה ארוכה, צובע את החיים בתקווה.
הידע של העיצוב האנושי מתפשט בעולם בקצב מסחרר ונוגע במקומות ואנשים שלא ציפיתי בכלל. זה נותן לי תקווה. כל מי שמעביר את הידע הזה, בכל רמה, תורם להטמעת המושג סמכות פנימית בגוף.
יותר מכך, אני פוגשת אנשים שאינם מכירים את העיצוב האנושי כלל ועושים דרך נפלאה להכיר את הגוף ואת מרחבי התודעה הפחות מנטליים.
כל אלה יוצרים תקשורת אחרת, אנושית, קרובה ואמיתית. יש תחושה של העצמה עצמית, ניקוי טראומות קולקטיבי ושחרור תודעה קורבנית.
האווירה בחוות שורשים היא דוגמא נפלאה לכך.
וזה נותן לי המון תקווה.
